אבעבועות שחורות. זאת לא מחלה חדשה. האזכורים הראשונים על המחלה

נמצאו במהלך פענוח הפפירוסים המצריים, שנכתבו לפני 3000 שנה.


גורם המחלה הוא ווירוס, ולא סתם אלא וירוס מאד יציב: בסביבה החיצונית הוא לא מת. הוא לא מתרגש מהיעדר מים או הקפאה, בטמפרטורת החדר הוא חי עד שבע עשרה חודשים. פשוט סתם ככה, באוויר או על גבי משטחים. הוא מת מחום של 100 מעלות אחרי עשר דקות או כאשר נחשף לתמיסת פורמלדהיד 1%.


הווירוס מועבר באוויר. אחרי שבועיים-שלושה של תקופת דגירה, מופיעים כתמים ורודים קטנים על העור והריריות. הם הופכים לפפולות, אחר-כך לשלפוחיות. הופעת הפריחות מלווה בחום גבוה ובהידרדרות חדה במצבו של החולה. הפריחה מתרבה והופכת לכואבת. בסוף השבוע השלישי מהופעת המחלה, השלפוחיות נפתחות, תוכן נשפך החוצה והן מתכסות בקרום השחור שעל שמו נקראת המחלה.

הפנדמיה השנייה של אבעבועות שחורות, 1346-1353. את המגפה הראשונה כבר הזכרנו, היא קדמה לפנדמיית הדבר. הפעם המגיפה שהגיעה לאירופה בפעם השנייה נקראת המוות השחור. היא גבתה את חייהם של עד 200 מיליון איש.

מקור המגיפה כנראה במזרח אסיה. משם היא נדדה לאירופה לאורך דרך המשי הגדולה, והגיעה לחצי האי קרים בשנת 1343. משם נשאו אותה פרעושים שחיו על חולדות. החולדות הגיעו לאירופה על ספינות סוחרים גנואים והפיצו את המגפה בכל אגן הים התיכון.


המוות השחור השמידה כ -60% מאוכלוסיית אירופה, בעוד שהמיתות במאה ה- XIV בלבד הסתכמו ב -125 מיליון בני אדם (האוכלוסייה ירדה מ -475 מיליון ל -350). לקח לאירופה 200 שנה להחזיר את אוכלוסייתה לגודלה הקודם.


בין הקורבנות המפורסמים של המוות השחור היו מלך קסטיליה אלפונסו ה -13 הצודק, המלכה הצרפתית ז'אן הבורגונדית, מלכת אראגון אלינור הפורטוגלית, הדוכס הגדול של רוסיה שמעון הגאה ובניו.


הדיו של המוות השחור הטרידו את אירופה במשך זמן רב. באמצע המאה ה -17 פרצה מגפה ברוסיה, בריטניה והאימפריה הרומית. ברוסיה מספר הקורבנות אינו ידוע אפילו בקירוב. בבריטניה המחלה פגעה בלונדון. כ -100 אלף איש מתו. לווינה המגפה הגיעה ב-1679 והרגה  76,000 איש.


בתחילת המאה ה-16 אבעבועות שחורות הקטינו את אוכלוסיית אמריקה מ-100 מיליון איש ל-5 מיליון בלבד.

באמריקה אבעבועות שחורות הרגו כ-500 מיליון איש, בעיקר ילידי אמריקה. והדבר עזר מאד למהגרים לכבוש את היבשת.

במאה ה-18 פיתחו חיסון נגד אבעבועות שחורות, אך למרות התחסנות כמעט מוחלטת בכל העולם בשנת 1967 הייתה התפרצות נוספת של המחלה שהרגה 2 מיליון איש.



ב-200 השנים האחרונות היו 7 פנדמיות של כולירע: 1816—1824, 1829—1851, 1852—1860, 1863—1875, 1881—1896, 1899—1923, 1961—1975.

שימו לב: כולירע נגרמת ע"י חיידק רגיש לאנטיביוטיקה, המחלה מעוברת ע"י מים מזוהמים. זאת אומרת שהיגיינה אלמנטרית, רתיחה רגילה של מים או שימוש בפילטר מגנים מפני המחלה, ובכל זאת מגפות הכולירע נמשכות. אני כבר לא מדברת על כך שמזמן קיים חיסון נגד כולירע, תושבי הודו מחוסנים, כל מי שנוסע לאסיה מתחסן נגד כולירע...

ב-1815 באינדונזיה הייתה התפרצות הר געש בה נהרגו כעשרת אלפים איש. אחריה התחיל רעב כבד שהרג כ-100 אלף איש וכהמשך לצרה הזאת החלה מגפת כולירע. משם המחלה התפשטה לכל אסיה. רק בבנגקוק מתו 30 אלף איש. מאסיה המחלה הגיעה לאירופה וכבשה אותה, אולי בגלל מזג האוויר החריג באותה שנה: 1816 מוכרת בהיסטוריה כ"שנה ללא קיץ", בשנה הזאת היה חורף קשה מאד, במרץ אירופה עדיין הייתה מושלגת, באפריל ומאי ירד ברד, בגרמניה היו סערות, באמריקה ביולי היה קרח, בשוויץ כל חודש ירד שלג...

פנדמיה זו נמשכה 8 שנים! היא נעצרה בזכות קור בלתי רגיל בחורף 1823/24.

אבל רק 5 שנים מאוחר יותר החלה פנדמיה חדשה.

פנדמיית הכולירע השלישית שהתרחשה בשנים 1852-1860  נחשבת לגדולה ביותר מסוגה במאה ה-19. במהלכה הכולירע התפשטה לראשונה לכל צפון אפריקה ואמריקה.

היא התחילה בהודו ומשם מהר מאד התפשטה בכל אסיה והגיעה לרוסיה עם חיילים שחזרו מהמלחמה עם טורקיה ופרס.

רק ברוסיה חלו בפנדמיה זו כמליון איש וכרבע מהם מתו. המגפה הגיעה עד למוסקבה ומלך רוסיה, הצאר ניקולאי, העביר את הבירה למוסקבה. הדבר הביא להרגעת התושבים.

מרוסיה המגפה הגיעה לפולין דרך חיילים שדיכו מרד בפולין, ומשם הפנדמיה התפשטה בכל אירופה.

בלונדון ב-1854 מתו מכולירע 616 איש. טרם הייתה צנרת, תושבים שאבו מים מנהר התמזה שחצה את העיר. מגפה זו חשובה מאד: רופא לונדוני בשם ד"ר ג'ון סנואו הצליח להוכיח שהמחלה מועברת דרך מים מזוהמים.

המחלה איחדה את אירופה: בשנת 1851 בפריז אימצו נציגי 12 מדינות את האמנה הסניטרית הבינלאומית הראשונה.

הפנדמיה האחרונה של כולירע התחילה ב-1961 במקום בשם אל-תור ועל שמה נקראת. פנדמיית אל-תור התפשטה תוך חודש ב-39 מדינות. הפנדמיה הגיעה לשיאה ב-1970, אז היו חולים ב-180 מדינות.



שחפת. סימנים של מחלת השחפת נמצאו אצל כמה מומיות של מצרים שחיו לפני 3000-2400 . על פי אוניברסיטת הרווארד, שחפת הרגה יותר אנשים מכל מחלה אחרת במהלך המאה ה -19 וראשית המאה ה -20. הזיהום נגרם על ידי חיידק אשר בדרך כלל משפיע על הריאות, אך יכול להתפשט גם לחלקים אחרים בגוף - הכליות, עמוד השדרה והמוח.

ב 95% מהמקרים הזיהום מועבר באמצעות שיעול ועיטוש עם טיפות הכיח והרוק הקטנות ביותר במרחק של 2-9 מטרים מהחולה. הנדבק לאו דוקא מפתח מחלה. אם יש מערכת חיסונית טובה, חיידקי השחפת מתיישבים ברקמות ומרימים ראש רק אם יש להם תנאים נוחים לכך. בין תסמיני המחלה: שיעול דמי, כאב ראש, חולשה, חום, התנשמות, ירידה במשקל. בד"כ חולים במחלה אנשים רזים ומתגבנים (בעלי יציבה לא נכונה).

בסוף המאה ה -19, בין 70 ל-90 אחוזים מהאוכלוסיות העירוניות באירופה ובצפון אמריקה נדבקו בשחפת, וכ- 80% מהאנשים שחלו בשחפת מתו ממנה.

כיום, על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי, שחפת הורגת פחות אנשים במדינות מפותחות, אך המספרים עדיין מרשימים. בשנה שעברה בשחפת חלו כ-9 מיליון בני אדם, וחצי מיליון מתו ממנה.

החיסון שפותח נגד שחפת הוכח כלא יעיל, האנטיביוטיקה בתחילת דרכה עזרה מאד, אך כתוצאה משימוש מופרז באנטיביוטיקה חיידק השחפת נעשה עמיד נגד אנטיביוטיקה. מיום ליום נהיה יותר ויותר קשה לטפל בשחפת והחיידק נהיה יותר ויותר אלים. למעשה, אנחנו הולכים לקראת עידן פוסט-אנטיביוטיקה, בו החיידקים יותר מסוכנים ממה שהיו פעם ואנטיביוטיקה הפכה עבורם מרעל למזון.




קדחת דנגה, או בשמות אחרים שלה: קדחת ג'ירפות, קדחת מפרקים או מחלת התמרים זאת מחלה וויראלית חריפה שמעוברת ע"י יתושים. ישנם 4 ווירוסים שגורמים למחלה: DEN-1, DEN-2, DEN-3,DEN-4.

החולה סובל מכאבי מפרקים ושרירים, פריחה על הגוף, בחילות והקאות, חום גבוה, כאב ראש מאד קשה והגדלת בלוטות הלימפה.

בשנים האחרונות יש עליה מתמדת בכמות החולים במחלה. היום יותר מחצי אוכלוסיית העולם נמצא בסיכון לקדחת דנגה. אם פעם זאת היתה מחלה אפריקנית, היום היא התפשטה לכל העולם ואף הגיעה לאירופה (יחד עם המהגרים): בשנת 2010 נרשמו מקרים ראשונים של קדחת דנגה בצרפת וקרואטייה. בארה"ב נרשמו כמעט 2 מיליון מקרים של המחלה.


המחלה מהווה סיבה עיקרית למות ילדים בארצות אסיה ואמריקה הדרומית. אם ב-1070 המחלה נכחה רק ב-9 מדינות, היום המחלה קיימת כבר ביותר מ-100 מדינות.

לפי הארגון הבריאות העולמי כל שנה כ-100 מיליון איש חולים בקדחת דנגה.

אין טיפול למחלה, אך הניסיון מלמד שטיפול מסור בחולה מתחילת המחלה מוריד את התמותה מ-20% ל-1%. ממוצע התמותה מדנגה - 2.5%.

לחלק א' של המאמר

לחלק ג' של המאמר


לחלק ד' של המאמר

לחלק ה' של המאמר


למאמר על וירוס קורונה הנוכחי


יעל טוקצ'ינסקי ©

דצמבר 2020